<h1>ספר מצוות זמניות הלכ' ק"ש</h1>
<h2>דף ד:</h2>
ושמור אתה המצליח, ישמרך האל יתברך, זה העיקר, כי הוא כולל בכל המצות. וזה כי לכל מצוה יש לה זמן מוגבל. וצריך כל העובד מאהבה שיתקדם לעשותה בתחלת העת שחל להיות זמנה, ולא יאחרנה אפילו כרגע אע"פ שיש לו שהות לעשותה, לאומרם בראשית תלמוד ברכות, שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואחר כך אקרא ק"ש ואתפלל אם חוטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה, אלא אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת וקורא ק"ש ומתפלל ואחר כך אוכל ושותה. ובראשית מסכת פסחים, וביום השמיני ימול, מלמד שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצוות. ואמרו בפרק אלו דברים, תניא ר' שמעון אומר בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים מצותן כל הלילה ואין ממתינין להם בשבת עד שתחשך. ואמרו בקרבן עולה ויורד, רבי יהודה אומר חביבה מצוה בשעתה שהרי מקריב הדל מיד עשירית האיפה ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא שעירה או כבשה. והענין לזה, כי הדבר חביב מאד בשעתו, ואם הוא פחות ממה שבזולת עתו ואם הוא הרבה, כי הנך רואה שיסתפק מן העני בעשירית האיפה כדי שיביאנה בעתה, ולא ימתינו לו עד שיעשיר ויביא כבשה או שעירה: וחייב כל מאמין לקרוא פרשה ראשונה בכל לילה על מטתו כדי להבריח את המזיקין.
<h2>דף ט:</h2>
ואמנם תחלת זמן ק"ש של שחרית הוא קודם הנץ החמה, בענין שישלים ברכה אחרונה, ויהיה סומך גאולה לתפלה בשעת הנץ החמה. וסמכו לזה הכתוב ייראוך עם שמש. ואע"פ שהוא כיוון לאחר אותה עד הנץ החמה, יש לה תשלומין עד סוף שלש שלימות מן היום שהוא רביעיתו. כי על אותה שעה יקרא עת קימה, לאומרם שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. אך מי שיש לו לצאת לדרך או כדומה לו יכול לקרוא ק"ש של שחרית אחר עלות עמוד השחר. ולא יאמר יוצר אור עד הבקר. ויוכל לקרוא ק"ש עומד או רוכב או הולך, ובלבד שיעמוד בפרשה ראשונה. ואם אין לו פנאי לזה יעמוד עד שיגיע אל על לבבך. ואם אין לו פנאי אף לזה, לכל הפחות יש לו לעמוד בפסוק ראשון. ולא יקרא ק"ש מושכב על בטנו.
<h2>דף י:</h2>
חייב כל המאמין לקרוא בכל יום שתי פעמים שלשה פרקים מספר האל הנכבד, הכוללים יחודו יתברך ואהבתו והבקשה והבדלות בעבודתו, ושנשים בקצת כסותנו שום רושם שיזכירינו בראייתנו תורתו ומצותיו, והיא הציצית. ושלשת הפרקים הם שמע והיה אם שמוע ופרשת ציצית שתחלתה ויאמר. ואותם השלשה פרקים הם הנקראים ק"ש. ומצינו בקבלה האמיתית כי שני זמנים [הם], קריאתה בערבית ובשחרית. ונסמכו בזה המאמר ממאמר הכתוב ודברת בם, ותיכף [אחר] זה אמר ובשכבך ובקומך ר"ל קודם שנתו ובעת קומו ממנה. ותקנו לו רז"ל שבע ברכות, ככתוב במשנה בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. תחלת זמן קריאתה בערבית בעת צאת הכוכבים. וימשך עד חצי הלילה. ואע"פ שעבר בכונה וקראה אחר חצות הלילה קודם עלות השחר יצא ידי חובתו, למה שכתוב ובשכבך, ואמרו בקבלה ובשכבך כל עת שכיבה. כי עד עלות השחר הוא על דעתן עת שכיבה. ואם עלה השחר והוא לא קראה, עבר זמנה. אלא אם [כן] אנסתו שכרות או חולי וכדומה לזה, שיש לו תשלומין עד הנץ החמה, ולא יאמר השכיבנו. אמנם אחר הנץ החמה אין לה תשלומין לעולם אחד במזיד ואחד בשוגג ואחד אנוס. ועל זה אמרו מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש של שחרית וק"ש של ערבית.
<h2>דף יא.</h2>
ואז"ל על החריצות והזריזות שצריך לעשות בק"ש, למה התקינו ק"ש שחרית וערבית לפי שאמר הקב"ה לישראל לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וחזר ואמר ששת ימים תעשה מלאכה, היאך יתקיימו שני מקראות הללו, לפיכך תקן להם ק"ש שחרית וערבית, שכל הקורא אותם כאילו קורא כל התורה. משל למלך שנתן לבנו שדות הרבה והיה יגע בעבודתן, כיון שראה המלך שהיה מתיגע בהן, תקן לו כרם אחד והביא כל מעדני עולם ושתל בו. כך הקב"ה נתן לישראל תורה נביאים וכתובים, אמר כל מי שמתיגע בהן אין קץ למתן שכרו, וכל מי שאינו יכול להתיגע בהן דיו שיקרא ק"ש שחרית וערבית בשעה אחת, וכשישראל קורין אותה יורדין מלאכי השרת לשמוע מהן, שנאמר היושבת בגנים, אלו ישראל שיושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. חברים מקשיבים לקולך, אלו מלאכי השרת. וכל זמן שישראל מקלסין אותו מלמטה הוא מקלסן מלמעלה. הם אומרים שמע ישראל, והוא אומר שמע עמי ואדברה. הם אומרים י"י אחד, והוא אומר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. הם אומרים ואהבת את י"י אלהיך, והוא אומר ואהבת עולם אהבתיך. הם אומרים ושננתם לבניך, והוא אומר וכל בניך למודי י"י ורב שלום בניך.
<h2>דף יא:</h2>
ועל כן חייב כל העובד אלהים לכוין בהבנת ענין המלה שידבר בה. לא שיאמר בלשונו מן המלות כל מה שיוכל וכפי מה שיוכל מבלי היות לו ידיעה בענינים, ושירגיל נפשו בזה זמן ארוך עד שתעשה לו זה קניה. אך יצייר בתחלה כוונת כל ברכה וענינה. והמשל בזה ביוצר אור יצייר סדר הגלגלים והכוכבים ויתרונם והשתמשותם בתועלתינו במאמר בוראם. ויחשוב באהבת עולם בתועלת התורה והמצות אשר רוממנו אלהינו בהם על כל האומות. אחר כך יקבל על עצמו עול מלכות שמים בק"ש. אחר כך כשיקרא אמת ויציב יחשוב בנפשו כאילו הוא קושר קשר ומעיד עדים על עצמו שנתחייב במה שנתחייבו אבותיו הוא וכל זרעו, כמו שנתבונן מענין על אבותינו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו. והחתימה אמת ממצרים גאלתנו י"י אלהינו, שהוא מופת גדול על האלהות. ומי שהשלים כלל כל זה במחשבה צלולה כבר השלים חוקה הראויה לה. ואם אינו יכול לכוין בכל זה ישתדל להשלים כונתו בפרשה הראשונה. ואם אינו יכול בפרשה כולה, לפחות צריך להיות מכוין בפסוק ראשון.
<h2>דף יג.</h2>
ואינו רשאי להחליף סדר סמיכות הפרקים כלל. וטעם קדימת שמע לוהיה אם שמוע, מפני שיש בשמע מן היחוד ומחיוב העבודה. ולזה אמרו כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה. וקדימת והיה אם שמוע לויאמר, מפני כי מצות והיה אם שמוע נוהגות בין ביום בין בלילה, ומצות ויאמר, היא פרשת ציצית, אינה נוהגת אלא ביום: ומי שטעה בק"ש או בברכותיה וידע מקום שטעה יחזור למקום שטעה בו. ואם טעה בין פרק לפרק ולא ידע באיזה מקום יחזור לראש הפרק שטעה בו. ואם הוא מסופק אם טעה בין וכתבתם הראשון ובין וכתבתם השני קודם שהתחיל למען ירבו, יחזור לוכתבתם הראשון. ואם היה הספק אחר שהתחיל למען ירבו, אינו חוזר כלל. ואז"ל שצריך או שחייב המאמין להשתדל בסמיכות גאולה לתפלה ר"ל שיחבר גאל ישראל לתפלה ולא יפסיק ביניהם כלל. ולזה אמרו תכף לגאולה תפלה. וסמכו זה לכתוב י"י צורי וגואלי ובא אחריו יענך י"י ביום צרה. ואמרו איזהו בן העוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה. ואמרו בתלמוד ברכות על דבר חזקיה זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי, מאי והטוב בעיניך עשיתי, שסמך גאולה לתפלה. ואמנם השכיבנו שהוא מפסיק בין גאל ישראל ובין תפלת ערבית, אמרו בה, השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא.
ובק"ש וברכותיה יש ששה פרקים. הראשון מן יוצר אור עד אהבת עולם. השני מן אהבת עולם עד שמע. השלישי מן שמע עד והיה אם שמוע. הרביעי מן והיה אם שמוע עד ויאמר. החמישי מן ויאמר עד אמת ויציב. הששי מן אמת עד גאל ישראל. ואינו רשאי להפסיק הסמיכות אשר ביניהם לשום סבה מן הסבות, זולתי על תנאים שהתנו במשנה. וזה אומרם באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, בין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ופירוש זה, כי באמצע כל פרק מאלו הפרקים רשאי הקורא ק"ש לשאול בשלום אותו [אדם] שהוא מתירא ממנו ומפחידו או יגור מאיבתו. אך מבלתי זה אינו רשאי לשאול בשלומו. אלא אם יעבור חבירו ויקדים לו שלום הוא רשאי להשיב לו שלום. ובלבד שיהיה מאותם שהוא חייב בכבודם. אך לשאר בני אדם אינו רשאי: ובין פרק ופרק מהפרקים הנזכרים, יש לו רשות להקדים שלום למי שהוא חייב בכבודו, וכל שכן אם הוא מפחד ממנו. וישיב שלום לכל אדם שיקדים לו, זולתי בין פרק ויאמר ואמת ויציב שדינו כדין אמצע הפרק כיון אשר הוא צריך לחבר אמת ויציב לאני י"י אלהיכם, לאומרם י"י אלהיכם אמת, לכן הם כפרק אחד: ומי שהיה קורא ק"ש וברכותיה באיזה מקום מהם, ושמע קדיש או קדושה או ברכו, חייב לענות, וישוב למקום שפסק בו. כי אם יש לו רשות לענות מפני יראת בשר ודם, כל שכן יראת השם יתברך.
<h2>דף יג:</h2>
וצריך להאריך דל"ת של אחד, וימשיכה בענין שיוכל לשער בלבו האחדות האמיתי שהוא אלוה יתברך בלבד מבלי זולתו מאחד מכל הנבראים הנמצאים, ויהיה זה המשך שיעורו כדי שירמוז בעיניו לשמים ולארץ ולארבע רוחות הארץ. ולא יחטוף בחי"ת של אחד.
<h2>דף טו:</h2>
וצריך לדקדק באותיותיה שלא ירפה הדגושה ולא ידגיש הרפה. ואמרו צריך שיתן ריוח הרבה בין הדבקים עד שיראה בקריאתו הפרש ניכר בין המלות הדומות זו לזו, כמו האותיות הנכפלות ר"ל כשתדמה האות האחרונה מן המלה לאות הראשונה של המלה הסמוכה לה, כמו בכל לבבך, עשב בשדך. וצריך להתיז בזיין מן תזכרו: וגנאי הוא לו למי שקורא ק"ש שירמוז באצבעותיו או שיקרוץ בעיניו או בשפתיו, או שיתעסק בשום חוש מכל חושיו בדבר מכל המלאכות והפעלים.
<h2>דף כ:</h2>
ודע, אתה הנחמד, ינחך האל, כי בכל מעשים התוריים צריך לכל המדקדק במצות שיפנה כונתו, ושלא יטריד מחשבתו בזולת אותו המעשה, ואף כי בהתעסקו בעבודת רבו שהוא יותר חייב (להאריך) [להסיח] מחשבתו מכל עסקי העולם ושיכוין בפירוש המלה שיבטא בשפתיו, ויחזרנה על לשונו בדיוק, בענין שיעורר נפשו להבין הענין הנכלל במלות שדבר בלשונו. כי המלה היא בלשון והענין בלב. והמלה היא כגוף והענין הוא כנפש. וכשאדם מדבר דבר ותתעסק מחשבתו בזולת ענינו, אז יהיה אותו הדבר כגוף בלא רוח. והדבר צריך למציאות הענין, ואין הענין צריך (לדבר) [לדיבור]. ובגלל זה אמרו, שיצא אדם ידי חובתו בק"ש על (פי) [ידי] המחשבה, כשיש לו מונע מלדבר. כמו שכתוב במשנה, בעל קרי מהרהר בלבו.
<h2>דף כא.</h2>
ומי שהוא מסופק אם קרא ק"ש אם לאו, יחזור ויקראנה, כי ידוע אצלינו שחיוב ק"ש מן התורה הוא. והנשים אינן חייבות בק"ש מפני שהיא מצוה שהזמן גרמא. וגם אינם חייבים בה העבדים המתיהדים, וגם לא הנערים שאינם בני מצוה. אך צריך לחנך הנערים בקריאתה: ואינו חייב בקריאתה מי שהוא עסוק בדבר מצוה, כי עיקר יש לנו שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. כמו [כן] חתן שנשא בתולה פטור מק"ש ארבעה לילות מתחלת החופה אם לא עשה מעשה מפני שהוא טרוד במחשבה. וכמו כן עוד האונן פטור מק"ש ומן התפלה ומכל מצות האמורות בתורה.
<h2>דף כו.</h2>
וכמו שהוא צריך נקיות הגוף והקינוח והפינוי מכל ליכלוך וטינוף קודם קריאת שמע ותפלה, כמו כן צריך לעיין בנקיות המקום שיקרא בו או שיתפלל בו. ואינו רשאי לקרוא ק"ש ולא להתפלל בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא בשכונת קברים או מתים עד שיתרחק ארבע אמות. ולא בקרוב ארבע אמות מן הצואה או מי רגלים או מן הכלי המוכן להם. ואם היה אחריו או לצדו יכול לקרוא. אבל אם היה לפניו צריך להתרחק ממנו עד שלא יראנו ושלא יגיע אליו ביאוש ריחו. ואם כפה עליו כלי דיו בזאת: [כה:] ואינו רשאי לקרוא ק"ש נגד ערוה, ואפילו ערות קטן עד שיחזירנה מפניו אחורנית. [כד.] ודין גוף האשה כגוף הערוה. ואפילו היא אשתו ונתגלה טפח מגופה אינו רשאי לקרוא ק"ש אצלה. וגם לא יקראנה בהיותו ערום. ומי ששכח וקרא במקום אחד מן [המקומות] המוזהרים לקראה בהם, חייב הוא לחזור ולקרותה.
